שינאה.
היא הייתה ילדה עוצמתית,
עם אמירה ברורה,
עם ידיעה מה היא רוצה,
תמיד שאפה לצדק חברתי,
תמיד שאפה שכולם יהיו שווים,
אפילו אם זה עלה לה במחירים חברתיים.
בכיתה ו’,
היה ילד שצעק לה מול כולם, “רונית (שם בדוי) השנואה, רונית השנואה”,
ולא רק פעם אחת..
זה חילחל עמוק לתאי גופה,
והיא השמינה,
השמינה מאוד.
מאוחר יותר בכיתה ח’,
אור עיניה דהה,
היא מצאה את שמחתה בעולמה הפנימי, בציור ציורים, הליכה במושב והכי התנחמה בכלב הלבן שלה.
עם השנים, התגבש בה כעס עצום.
הבדידות הרבה, הקושי בביטוי, לצד חיים בסביבת ילדים,
מורים, אשר אינם מבינים את מהות עולמה, אגר בה זעם פנימי, שהתפתח למעי רגיז, עצירות, כאבי מחזור, ומאוחר יותר למחלת הקורהן.
לאחר הצבא היא פגשה את אהבת חייה,
הייתה להם תקשורת מיוחדת,
הומור פרטי,
והם עשו הכל ביחד,
היא אהבה אותו בכל מאודה,
והוא הפך לכל עולמה.
מאוחר יותר נפרדו דרכיהם,
משהו דעך בקשר,
ובשל החלל שנפער,
האובדן,
הנטישה,
צצו לה חרדות,
קשיים בשינה,
ותסמיני נפש קשים.
היא התחילה לנגן בגיטרה,
לשיר,
וכאשר קולה נפתח,
כולם היו שותקים, מאזינים,
מבטן ליבה בקע קול מרפא,
סוחף, אוהב-כואב,
שגרם לכל אחד להצליח להרגיש משהו.
היא המשיכה להשקיעה את עצמה באומנות,
יצירה,
למדה מוסיקה,
ובתקופת הקורונה החלה לזרוח,
לחוש כי סוף סוף כולם כמוה, נמצאים עם עצמם,
כולם בבתים,
יש להם זמן לעצור, לחשוב,
ולמצוא פתרונות יצירתיים,
דרך בה היא חיה משחר ילדותה.
בתקופה הקורונה היא הקליטה שני שירים כחלק מאלבומה החדש,
ועיצבה מחדש את ביתה.
עם החזרה לשגרה המתהווה,
היא לוקה שוב בפחדים,
חרדות,
והיא גילתה מחדש כי אגור בה זעם רב,
כעס עמוק,
המקושר לילדותה,
היא מאוכזבת מאוד מהמצב הפוליטי,
הכלכלי, החברתי,
וכשנפגשנו היא הייתה מיואשת,
חסרת כוחות,
נטולות אנרגיות.
אמרה לי,
טבע,
אני מאסתי בחיים.
נגמר לי..
ידעתי שאני צריך להקשיב לה,
להכיל,
שאנשים עמוסים,
דיבורים עלולים ליצור אצלם עוד יותר עומס ואף התנגדות אפילו לטיפול,
אז הקשבתי,
והקשבתי,
ודמעות ארוכות נזלו מעיניה,
הרטיבו את חולצתה,
אך הצער היה כה עמוק,
כה עתיק,
שגם בכי רב,
לא ימעיט מכאבו.
שאלתי אותה האם יש בה שינאה ?
היא לרגע עצרה,
נדמה,
השתתקה,
ובכתה בכי עמוק,
כזה הבוקע מבטן הלב.
היא סיפרה לי,
שהיא זועמת,
כועסת,
מאוכזבת,
יש לה רגשות קשים מנשוא,
אך היא יודעת שהמציאות היא השתקפות לעולמה הפנימי,
ולכן לא מאפשרת לעצמה לבטא את זעמה כלפי חוץ,
היא ניסתה זאת,
אך הבינה שאין בזה טעם,
והיא הגיעה לנקודה פנימית,
שהשינאה שלה מופנית פנימה.
“אני שונאת את עצמי ” גילתה לי,
בנימה נחרצת,
כמו קובעת,
שכל מה שאגיד לה לא ייחשב,
ויראה כניסיון שכנוע אותם אני אומר מתוקף תפקידי המקצועי.
הרגשתי במילכוד,
ולא ידעתי מה לעשות.
היא הייתה במצב עדין, חשוף וכואב,
שכל תגובה לא מדוייקת
עלולה ליצור חוסר אמון,
ותגובה דרמטית מסוגים שונים.
לשמחתי, ראיתי את כל התרחישים שעלו בצורה חזותית בעולמי הפנימי (בעין השלישית),
והייתי מספיק חכם לא להיגרר לסערה הסוחפת,
שהיא למעשה טמנה לעצמה.
ואף יותר מזה, לפעמים מתוף ייאוש מטופלים באים להרוס את הטיפול,
כדי להצדיק את המצב בו הם נמצאים.
זהו מהלך מוכר,
אז שתקתי,
נשארתי נוכח,
וליבי נפתח,
נפתח התרחב,
והייתי מוצף באהבה כלפיה,
אהבה ללא תנאי,
נשמתי,
הסתכלתי אל עינייה,
במבט חומל,
ופשוט חשתי את כאבה.
לפתע היא בכתה שוב,
אך הפעם בכי עמוק, עמוק,
זעקה קורעת לבבות,
כחיה פצועה שטרפו באכזריות איבר מגופה,
ואחרי דקות נצח ארוכות,
היא נתקפה צחוק,
צחוק ארוך,
היא נשכבה על הצד,
ולא יכלה זמן רב להפסיק לצחוק.
הצטרפתי אליה,
שנינו צוחקים,
צוחקים עד לב השמיים,
ולא אומרים מילה..
לקראת סיום הטיפול,
היא נתנה לי חיבוק אוהב,
מלא הודיה,
ואמרה, פגשתי את השינאה שלי,
במלוא עוצמתה,
ונפתחתי אל ה א ה ב ה שבי,
האהבה שאני.
תודה לך.
צילום: Lilach Sade
~
טבע אילן,
מרפא, מתקשר, מדקר, מנחה סדנאות.
