בא לי שנאהב,
בא לי שזה יהיה יותר קל,
בא לי שנחבק,
בא לי שנעזור האחד לשני.
זה לא יכול להיות ככה,
שכולנו עמוק בפנים רוצים את אותו דבר,
אבל בפועל נמצאים במרדף החיים,
בלחץ ומתח מטורף כזה,
שכל הזמן צריך להספיק,
צריך עוד משהו,
זה עושה לי קרחת,
זה סוגר את הלב,
זה מכווץ,
לא בשביל זה באתי לכאן.
ישראל זה מדינה לחוצה.
זה מדינה קשת עורף.
אפשר לדבר על זה שעות,
אבל לאחרונה, משתחררים לי כל מיני "ברגים" בראש,
ונהיה לי יותר שקט בלב,
החוכמה לאט, לאט, יורדת אל ליבי,
אני משתנה, פועל אחרת,
מרפה,
נוכח.
אני אדם שצריך נחל, עצים, או ים מול העיניים,
אני אדם שאוהב לראות ציפורים עפות להקשיב לקולות,
כשזה קורה אני מרגיש את מלכות השמיים,
אבל פה בישראל, פיסת טבע זה די נדיר,
זה התפשרות, הסתפקות.
מה שמשאיר אותי פה זה החיבורים שיש לי עם האנשים,
הזרם הזה שזורם לי בלב, כשאני פוגש אדם,
שנפגשות העיניים,
שאנחנו מבינים האחד את השני,
שאנחנו נפתחים, מקשיבים,
מדברים על הקשיים,
ועל הפלא הזה של החיים.
שיש חיבור של הלב,
זה מחייה אותי,
זה גורם לי אושר,
זה גורם לי תקווה,
זה מעורר אותי לחיים,
זה משכיח ממני את כל שאר הדברים.
מ ק ס י ם .